מערכות יחסים אינן מתחילות ונגמרות בזוגיות. הן מתחילות במערכת היחסים שלנו עם עצמנו, וממשיכות למערכות היחסים עם הורינו, אחינו, חברים, קולגות – וכל אדם שאנו פוגשים בדרך.
בכל מקום שבו מתקיים מפגש אנושי, מתקיימת גם מערכת יחסים.
תינוק נולד חסר אונים ותלוי לחלוטין בדמות המטפלת בו. בלעדיה – הוא בסכנת חיים.
משמעות הדבר היא שהתינוק חייב להאמין שהדמות המטפלת בו טובה, יציבה ומיטיבה.
אם הדמות בעייתית – הוא בבעיה קיומית.
ולכן, כל חוויה לא מותאמת, כל חוסר, כל כאב – יילקחו פנימה כהאשמה עצמית:
"אני הבעיה. אני אשם"
כך, כבר מתחילת החיים, נאספות חוויות רגשיות שליליות – גם בבתים הכי אוהבים ומשקיעים. די בכך שאמא משאירה ילד בגן והולכת לעבודה, כדי שבחוויה הפנימית של הילד הדבר יתפרש כ־“לא אכפת לה ממני.”
אל החוויות הללו מצטרפות עם השנים אסטרטגיות הישרדות – דרכי התמודדות שנוצרו כדי לשרוד רגשית, אך לא בהכרח כדי לחיות חיים מלאים ובריאים.
הקִרבה שאנחנו כמהים אליה – והפחד שמתעורר כשהיא מגיעה
בטבע שלנו נבראנו להיות עם אנשים. לא לבד. ועדיין, לעיתים קורה דבר פרדוקסלי:
דווקא כשהכול סוף סוף מרגיש בטוח, כשנכנסנו למערכת יחסים ואנחנו מאמינים ש”עכשיו הכול יהיה טוב" , הגוף נכנס לחרדה, למגננה, לחסימה.
למי שחווה טראומה, חרדת נטישה, או אמונה עמוקה ש”אין סיכוי שיאהבו אותי באמת” – זה מוכר היטב. זה הרגע שבו, לכאורה, הכול נרגע…
אבל הגוף – לא. ולפעמים, להפך – הוא מרגיש שדווקא עכשיו הסכנה גדולה יותר .לא כי משהו לא בסדר – אלא כי משהו בנו זוכר.
כולנו רוצים שיראו אותנו. שישאלו מה שלומנו באמת. שיתעניינו, שיקשיבו. אבל מה קורה כשזה באמת קורה? אצל חלקנו הגוף קופא .עולים פחד, בושה, בלבול, ריחוק, לעיתים תוקפנות או ניתוק.
וכך נוצר המתח המרכזי של מערכות יחסים:
מצד אחד – הן הדבר שאנחנו משתוקקים אליו יותר מכול: עוגן, הכרה, קִרבה, שייכות.
מצד שני – דווקא בתוכן אנחנו פוגשים את הפחדים והשדים העמוקים ביותר שלנו.
מערכות יחסים כמראה לפצעים הלא פתורים
מערכות יחסים הופכות ל”מראה” שבה אנו רואים את כל מה שלא פתור בתוכנו.
אך מאחר שעינינו מופנות החוצה, לאחר, לעיתים קרובות האחריות תונח עליו, ולא על התהליכים הפנימיים שלנו. כך, פצעים מוקדמים באים לידי ביטוי בקשר: מי שנבגד יתקשה לתת אמון, מי שגדל בתחושת “אני לא מספיק” – יחווה עצמו כחסר ערך בקשר, מי שחווה נטישה – יחיה בחרדה מתמדת לנטישה נוספת, מי שגדל בשיפוטיות קשה – יפתח דפוסי הסתגרות, הגנה או תקשורת תוקפנית ומי שחווה אלימות – עלול לשחזר אותה והרשימה עוד ארוכה.
למה כלים זוגיים לא תמיד מספיקים?
בעבודתי בקליניקה פגשתי לא מעט אנשים עם קשיים במערכות יחסים, שאינם נובעים מהצד השני. למשל – הלומי קרב. במקרים כאלה הבנתי שכלים זוגיים “קלאסיים”, חשובים ככל שיהיו ,פשוט לא מספיקים, ולעיתים אף אינם אפשריים. הלום קרב נושא מטען חריג, שאינו קשור לבן או בת הזוג, אך בהכרח יוצא בתוך הקשר.
אין שם, בשלב הראשון, יכולת אמיתית להכיל כלים כמו תקשורת מקרבת.
לפני עבודה על הזוגיות – נדרשת עבודה על הטראומה: מה היא הביאה לחייו, מה היא מפעילה בו, מה היא לא מאפשרת לו.
כאן נכנסת שיטת EMR שיטת טיפול ייחודית ועוצמתית, המתמקדת בשחרור חוויות קשות או כאלה ש”נתקעו” במערכת, ונשמרו בתת-המודע או באסטרטגיות הישרדות שנרכשו עם הזמן.
פעם בקליניקה אמר לי ילד בן 7: "מר כעס שומר עליי."
אבל בפועל – מר כעס החריב לו את מעמדו בבית הספר, תייג אותו מול מורים, הרחיק ממנו חברים ויצר בבית אווירה של מתח וכאב. האמונה שנוצרה ברגע מסוים בחייו, אולי אז הייתה מדויקת, אבל היום כבר לא מגינה עליו. היא הורסת לו. ובשיח מילולי בלבד – לעיתים קשה מאוד ולעיתים בלתי אפשרי, לחולל שינוי אמיתי.
בשיטת EMR העבודה נעשית עם הזיכרון ולא רק עם הסיפור. האדם מובל בעדינות, בקצב שלו, ולעיתים אף ללא מלל, למפגש עם הזיכרון שבו נרכשה האסטרטגיה.
אותה אסטרטגיה שאז הצילה – והיום מגבילה. יתרון השיטה טמון בכך שהיא אינה נשענת רק על ניתוח קוגניטיבי או שיח מילולי, אלא מאפשרת גישה ישירה למטען הרגשי עצמו –
גם לחוויות שאינן נגישות לזיכרון המודע. התהליך יוצר עיבוד עמוק, חיזוק תחושות של:
אמון, מסוגלות, הכלה, רוגע, הקשבה ופתיחות .ומשם – הדרך לעבודה זוגית הופכת פתוחה ואפשרית הרבה יותר. נוצרת קרקע להעמקת קִרבה ולשינוי דינמיקות בקשר
שילוב שמאפשר ריפוי אמיתי
בקליניקה שלי אני משלבת בין EMR לבין כלים פרקטיים לעבודה עם מערכות יחסים, כגון: דיבור ב”אני” ולא ב”את/ה”, תקשורת מקרבת, פיתוח אינטימיות רגשית, היכולת לראות את התמונה הרחבה – לא רק את מה שלא עובד. השילוב הזה מאפשר תיקון ושיקום של מערכת היחסים של האדם עם עצמו, ופותח דלת למערכות יחסים בריאות, יציבות ומחוברות יותר עם הסביבה.
